הבינלאומי ליסינג בע"מ נ' שביט ובניו תעשיות מתכת בע"מ

פסק דין

בפני תביעה לתשלום סך של 107,685 ₪ בטענה לאכיפת הסכם רכישה חוזרת (Buy Back).

התובעת העמידה לצד ג' מימון לרכישת כלי רכב מהנתבעת ושאותו התחייב צד ג' לפרוע ב- 60 תשלומים חדשיים. כבטוחה לפירעון החוב לתובעת, בנוסף להתחייבות צד ג' ושעבוד הרכב, התחייבה הנתבעת כי במקרה שצד ג' לא יעמוד בהתחייבויותיו כלפי התובעת, תבוא הנתבעת בנעלי צד ג', תמלא אחר ההתחייבויות לתובעת וכנגד זאת תקבל את זכויות התובעת כולל הזכות לחזקה בכלי הרכב. הסכם זה מכונה הסכם רכישה חוזרת (Buy Back).

לאחר כ- 16 חודשים הסתבר שצד ג' איננו עומד בהתחייבויותיו להעברת התשלום החדשי לתובעת. התובעת העבירה לצד ג' מכתב התראה, שלאחריו הועברו מכתבים רבים נוספים, אך החוב של צד ג' הלך וגדל. רק כ- 3 שנים לאחר מכתב ההתראה הראשון פעלה התובעת לביטול ההסכם עם צד ג' ותפיסת הרכב. אז גם פנתה התובעת לנתבעת בדרישה שתפרע את החוב.

הנתבעת הייתה מודעת למהלך ההתכתבות עם צד ג' מתחילתה, וכאשר הועברה אליה הדרישה, השיבה כי השתהות התובעת מהווה הפרה יסודית של התחייבותה ולפיכך התחייבות הנתבעת פקעה ומבוטלת.

על רקע זה, נתגלעה בין הצדדים מחלוקת בשאלה אם חייבת הנתבעת לפרוע את החוב של צד ג', או שמא בוטל ההסכם כדין על ידה נוכח הפרתו בידי התובעת.

העובדות

התובעת הינה חברה העוסקת בהשכרת ציוד בעסקאות ליסינג. הנתבעת הינה חברה העוסקת בייצור ומכירת נגררים ומשאיות.

במהלך 2002 הגיעו התובעת והנתבעת להסכם המסדיר העמדת מימון בידי התובעת ללקוחות אשר יבקשו לרכוש כלי רכב מהנתבעת. לפי הסכם זה, נקבע מנגנון עקרוני לשיתוף פעולה בין הצדדים. בעיקרון, כך נקבע, הנתבעת תפנה לקוחות לתובעת, התובעת תעמיד ללקוחות הלוואה למימון רכישת כלי רכב מהנתבעת, ההלוואה תועבר במישרין לנתבעת, והלקוח יחויב בפירעון ההלוואה כאשר כלי הרכב מהווה בטוחה לקיום התחייבויות הלקוח.

בנוסף, כלל ההסכם העקרונות אליו הגיעו הצדדים תניית רכישה חוזרת (Buy Back). לפי תניה זו, נקבע כי במצב שבו לא עומד הלקוח בפירעון ההלוואה לתובעת, מתחייבת הנתבעת לבוא בנעלי הלקוח בכל הנוגע לפירעון ההלוואה לתובעת, ולמעשה לרכוש בחזרה את אותו הרכב שמכרה ללקוח. מנגנון זה העמיד לתובעת בטוחה נוספת לפירעון התחייבויות הלקוח.

על בסיס ההסכם העקרוני האמור שבין התובעת לנתבעת, הפנתה הנתבעת לתובעת בתחילת ספטמבר 2003 (או בסמוך לכך) לקוח בשם אורי גפן (להלן: "אורי") לשם קבלת הלוואה מהתובעת לרכישת מכלית בקיבולת של 10,000 ליטר המורכבת על גבי משאית מ.א.ן מס' רישוי 1550951 (להלן: "המשאית"). פעילותו העסקית של אורי נבחנה על ידי התובעת וביום 1.9.03 נמסרה לנתבעת הודעה בכתב שלפיה סבורה התובעת שהיקף פעילותו העסקית של אורי איננו מצדיק העמדת מימון, אלא אם כן העסקה תהיה כרוכה ב"התחייבות רכישה חוזרת" של הנתבעת.

ביום 2.9.03 נכרת בין התובעת לבין אורי הסכם לפיו העמידה התובעת לאורי מימון בסך 300,000 ₪ לרכישת המשאית מהנתבעת (להלן: "הסכם ההלוואה"). בהסכם ההלוואה נקבע, בין היתר, כי התובעת תשלם את עלות המשאית בסך 300,000 ₪ במישרין לנתבעת, כי אורי מחויב לפרוע את ההלוואה ב- 60 תשלומים חדשיים, וכי המשאית תשועבד להבטחת התחייבויות אורי.

בד בבד עם הסכם ההלוואה נכרת ביום 2.9.03 הסכם רכישה חוזרת (Buy Back) בין התובעת לנתבעת (להלן: "הסכם B.B.") ובמסגרתו נקבעו התנאים אשר מסדירים את האפשרות שהנתבעת תבוא בנעלי אורי במקרה שלא יעמוד בהתחייבויותיו כלפי התובעת.

בתחילת 2005 התברר שאורי איננו עומד בהתחייבויותיו לפירעון התשלומים לתובעת וביום 23.1.05 שלחה התובעת לאורי מכתב התראה הדורש ממנו להסדיר בתוך 7 ימים תשלום של 7,619 ₪. מכתב ההתראה לא הביא לפירעון התחייבויות אורי ובמשך כ- 3 שנים הוסיפה התובעת לשלוח לאורי שוב ושוב מכתבי התראה רבים ובהם דרישה לפירעון החוב לתובעת, חוב שהלך והאמיר ובמכתב מיום 11.11.07 (חלק מנספח ה' לתצהיר התובעת) כבר הגיע לסך של 214,200 ₪. מכתבי ההתראה לאורי, רובם ככולם, הועברו גם לנתבעת, והנתבעת הייתה מודעת לטענות התובעת כלפי אורי (עדות נציג הנתבעת, רוני גילור, בעמ' 19 בפרוט').

ביום 24.2.08 הגישה התובעת ללשכת ההוצל"פ בקשה למימוש השעבוד על המשאית ובטענה ליתרת חוב של אורי המסתכמת בסך של 284,365 ₪. התובעת תפסה את המשאית וביום 27.2.08 פנתה לנתבעת בדרישה לרכוש את המשאית כנגד תשלום יתרת החוב של אורי על בסיס הסכם B.B.. הנתבעת דחתה את הדרישה ובתגובה מיום 5.3.08 הודיעה הנתבעת כי לדידה הסכם B.B. הופר על ידי התובעת ואיננו מחייב את הנתבעת.

חילופי מכתבים נוספים לא הביאו להסכמה, התובעת פעלה למכירת המשאית בהליכי הוצל"פ, וביום 24.3.08 אושרה מכירת המשאית תמורת סך של 147,000 ₪ + מע"מ. ביום 2.10.08 הוגשה תביעה זו.

תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות

לטענת התובעת, הסכם B.B. חל ומחייב את הנתבעת ולפיו עליה לשלם לתובעת את מלוא יתרת החוב של אורי בסך של 107,685 ₪, בצירוף ריבית בשיעור פריים + 2% מיום 22.9.08.

לגרסת התובעת, מלכתחילה היה ברור לשני הצדדים כי לולא התחייבות הנתבעת במסגרת הסכם B.B., לא תסכים התובעת לבצע את העסקה מול אורי, כך שהתחייבות הנתבעת לפרוע את חובות אורי היוותה תנאי יסודי לכריתת החוזה מול אורי. אורי אכן לא עמד בהתחייבויותיו, המשאית נתפסה בהליכי הוצל"פ ונמכרה, ולפיכך על הנתבעת לפרוע את יתרת החוב בדיוק כפי שהתחייבה בהסכם B.B..

ביחס לטענות הנתבעת שלפיהן התובעת הפרה את הסכם B.B. שכן לא ביטלה את הסכם ההלוואה עם אורי עוד בסמוך להפרתו ב- 2005, טוענת התובעת שאין בהסכם B.B. כל הוראה המגבילה את פרק הזמן בו יכולה התובעת לבטל את החוזה עם אורי, וממילא שטענת הנתבעת נטענת בחוסר תום לב שכן הנתבעת נמנעה בעצמה מלדרוש את ביטול החוזה עם אורי אף שהייתה מודעת להפרתו.